מדיניות חוץ ובטחון

זכויות מדיניות ובטחון לאומי

הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל היא הגשמת התקווה של העם היהודי להיות עם חופשי וריבוני בארצו. תקווה זו הוגשמה אך עדיין נתונה לערעור ולאיום. ערעור על זכותנו לארץ ישראל ואיום על עצם קיומנו כעם חופשי. כנגד ישראל מתייצבים אויבים קרובים ורחוקים, אויבים בנשק ואויבים ברוח. מדינות וארגוני טרור מזויינים מאיימים על עצם קיומנו, בנשק קונבנציונלי וגרעיני, במרחב שסביבנו, והאנטישמיות בצורתה החדשה  - האנטי ציונות – שבה ומרימה את ראשה במערב.

בנסיבות אלה, בדילמה שבין התביעה לזכותנו על ארץ ישראל לבין הצורך בהגנת עצם קיומנו, יש להעניק עדיפות למאבק על הקיום והאמצעים המדיניים והצבאיים צריכים לשרת בעיקר מטרות קיומיות וביטחוניות.

ישראל נתונה בדילמה מתמדת נוספת בין הזכות המוסרית והצורך הביטחוני לשלוט בכל ארץ ישראל לבין ההכרח לשמור על קיומו של רוב יהודי מכריע במדינת ישראל. הניסיון של "ההתנתקות" מרצועת עזה , כמו גם האירועים האזוריים המכונים "האביב הערבי" , הוכיחו כי לא ניתן לוותר על שליטה ביטחונית של ישראל בכל אזורי יהודה ושומרון, על הגבלת הפעילות הפוליטית של זרועות האסלאם הקיצוני באזורים אלה ועל שליטה מלאה ומוחלטת ברמת הגולן.

בתנאים החדשים שנוצרו במזרח התיכון , הנתון הברור הוא – חוסר ודאות. כוחות אדירים אידיאולוגיים ופוליטיים מתנגשים זה בזה ומאיימים לערער את כל המבנה המדיני הישן באזור. אין בין הכוחות הללו כזה שרוצה בשלום אמת עם ישראל אך יש כאלה המוצאים עצמם לצידה בנסיבות מסוימות. בנסיבות אלה התקווה לכריתת הסכם רב שנים היא אשליה. יהיה על ישראל לנווט את דרכה המדינית והביטחונית בתנאי חוסר ודאות , אך אל מול אויבים רצחניים וחסרי מעצורים כפי שהופיעו לאחרונה יהיה צורך להפגין עוצמה ותקיפות.

האיומים על מדינת ישראל נובעים לא רק מסכסוך על שטחים וגבולות, אלא גם, ולאחרונה בעיקר, מכפירה בעצם זכות קיומה. כפירה זו ניזונה מעוינות דתית איסלמית ומתביעה לזכות מוחלטת של הפלשתינאים על ארץ ישראל. איומים מסוג זה לא ניתן יהיה להסיר באמצעות הכרעה צבאית או הסכם מדיני.

בתנאים אלה הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" הוא פרי משאלת לב חסרת סיכוי של "סיום הסכסוך" כיוון שלא נראה כיום סיכוי קרוב לסיום כזה. יש לבחון פתרונות אחרים שיעניקו לפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה זכויות פוליטיות, אולי אזרחות במדינה ערבית שאינה עוינת לישראל וישאירו בידי ישראל את השליטה הביטחונית המלאה.

מול התגברות כוחות אסלאמיים עויינים במרחב יהיה על ישראל לחזור לעקרונות ה"קווים האדומים" אשר יקבעו מרחב בטחון מעבר לגבולותינו בהם לא תסבול ישראל כניסת כוחות עוינים.

כיוון שצה"ל הוא חומת המגן לקיומנו, חייבים המדינה והחברה לטפח את כוחו של צה"ל, להקדיש משאבים לציודו ואימונו ולעודד צעירים מוכשרים לשירות בצבא הקבע.

עם זאת, האמון בצה"ל אינו יכול להיות בלתי מוגבל. ניסיון העבר חשף ליקויים ברמת החשיבה הצבאית ובאיכות הפיקוד, במשמעת הקרבית ובמקצועיות. ליקויים שלא תמיד תוקנו.

לכן יש להקים במסגרת מוסדות הבית העליון מוסד מחקר ביטחוני אשר יעקוב באופן מתמיד אחר התפתחותו ורמתו של הצבא. המוסד יבדוק תכנונים וביצועים, הצטיידות ויעילות ואת שיטת המינוי והקידום של המפקדים.

בטחון עצמי מופרז ביחס לכוחנו ואשליות ביחס למצבנו ולאיומים הנשקפים לנו, היו גורם מרכזי לכישלונותינו בעבר. עצמתה הביטחונית של ישראל גדולה, אך לא בלתי-מוגבלת, והאיומים על קיומנו קשים ומתמידים. לכן, בניהול מדיניותה של ישראל יש להבחין בין ה"צודק" או ה"רצוי" לבין ה"אפשרי", וכוחה צריך להבנות באופן שיובטח כי בעת צרה תוכל ישראל להגן על קיומה ללא סיוע זרים.