לזכרם של חברינו

אריה (כושי) דביר ז

אריה (כושי) דביר ז"ל 1945 - 1999

במלחמת ששת הימים , בקרב על שחרור ירושלים , היה  סגן אריה (כושי) דביר מפקד מחלקה בגדוד 71 של הצנחנים. בקרב באזור ואדי ג'וז נמלטו חיילים ירדנים למערה והסתתרו מאחורי נשים וילדים. אריה פקד על חייליו לא לירות למערה ופנה לירדנים בקריאה להיכנע. צרור יריות שנורה מהמערה פגע בצווארו והוא נותר משותק בכל גופו.
כושי היה ממייסדי לאו"ר ובביתו בירושלים נערכו המפגשים הרעיוניים הראשונים של התנועה.
בשנת 1999 נפטר כושי לאחר מחלה והוא נקבר בטקס צבאי למחצה.
על קברו הספיד אותו מפקדו וחברו יעקב חסדאי :

באנו להיפרד מאריה , לחלוק לו כבוד בדרכו האחרונה. עכשיו אנו יכולים לחלוק לו את הכבוד שברח ממנו כל חייו.
תחילה נתן אלוהים לאריה את הכול , ואחר כך לקח ממנו כמעט את הכול. את הכול קיבל : בנעוריו היה תלמיד מוכשר , יפה תואר ומראה , ספורטאי מצטיין , קצין מעולה וסטודנט מבריק. אחר כך לקח ממנו האלוהים כמעט את הכול , את כל שנתן בגופו , ורק נר האלוהים – נשמתו – לא כבתה. נותרו לו עיניים לראות , אוזניים לשמוע ולב מבין. ונותרו עימו מידותיו ותכונותיו – היושר והמסירות , החוכמה , רוחב האופקים והצניעות. את כולן הכרנו במשך למעלה משנות דור. במשך כל השנים הללו היה אריה אדם פעיל ויוצר. תמיד אפשר היה לקבל ממנו עצה חכמה , ביקורת שקולה , דברי עידוד או אזהרה מועילה. חכמינו מנו מידות טובות באדם , וכאשר ניטלו מאריה מעלותיו הגופניות , הזהירו ונצנצו עוד יותר מידותיו של אריה.
איזהו חכם , אמרו חכמינו , הלומד מכל אדם. ואכן , כזה היה אריה , חכם ונבון , ואף על פי כן תמיד פתוח ללמוד ולשמוע , להקשיב ולהתעניין , בכל תחום ומכל מקור.
איזהו גיבור – הכובש את יצרו. גם בכך ניחן אריה. מי שניטל עליו לחיות חיי סבל ומוגבלות עלול להפוך לכעסן ומריר. יצר של קנאה עלול להתעורר בו. דבר מאלה לא ניכר באריה. תמיד היה מאופק , מרוסן ושקול. אף שהיה ביקורתי לא נעשה ציני או שמח לאיד. דאגותיו הופנו אל המדינה והחברה הישראלית , שהוסיפו להיות יקרות לליבו.
איזהו עשיר , שאלו חכמים , והשיבו – השמח בחלקו. וכך חי אריה עם הנותר שהשאיר לו אלוהים בכבוד ובשלווה.
בן דור המדינה היה אריה , דורם של אלה שגדלו והתבגרו בימי ראשיתה של המדינה. הדור הזה הותיר גיבורים רבים בבתי הקברות , אך פחות אנשי מופת שאפשר לראות בהם סמל לחיים. אריה הוא אחד מן המעטים הללו. כיוון שאנו רובנו בני הדור הזה , מוטב שנזכור ונזכיר אותו. הוא הוסיף כבוד לכולנו.
בשעה זו , שעת פרידה , ובדרכו האחרונה של אריה , חייבים אנו , חבריו וידידיו , לומר גם מילות תודה והערכה. וזאת ודאי גם על דעתו של אריה. תחילה להוריו של אריה , ייבדלו לחיים ארוכים , שגידלו בן לתפארת , ואחר כך עברו עימו את שנות הייסורים של פציעתו וסיבלו. יכולים אתם להיות גאים בבנכם ובדרך שעשיתם עימו , ואנו זוכרים ומעריכים זאת.
ומילה אחרונה לחנה – האישה שקשרה את חייה עם אריה , הייתה עימו ולצידו שנים ארוכות , וקיימה בשלמות את הפסוק "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אנו יודעים היטב , בעינינו ראינו , את האושר והטוב שהוספת לחייו של אריה , ולך ראוי לומר בשם כל חבריו וידידיו : "זכרנו לך חסד נעורייך". לא נשכח.
לך בשלום , אריה. נר האלוהים שדלק בליבך ימשיך להאיר לנו את הדרך.


מייק לוריא ז

מייק לוריא ז"ל 1952 - 1991

חברנו מייק לוריא ז"ל נפטר ממחלה עוד בטרם מלאו לו 40 שנה. על קברו הספיד אותו יעקב חסדאי.

באנו להיפרד ממך מייק אחרי שתים עשרה שנים שהלכנו יחד בדרך אחת , האמנו וחלמנו על חברה אחרת צודקת ומכובדת יותר.
נפגשנו מתוך חיפושי דרך ולבטים של קבוצות שחיפשו דרך לרפא את מחלת החברה הישראלית. אז התחילה הדרך המשותפת במדבר של חבורה שרבים ממנה באו להיפרד ממך היום.
הייתה זו דרך לא קלה לנסות להסביר , לשכנע , להזהיר ולקוות שהעם יקשיב , יאזין ואולי ישנה כיוון לדרך אחרת. הושקעו בדרך מאמצים רבים ורק פירות מעטים קטפנו. אכזבות ותסכולים היו לאורך כל הדרך שעוד לא נסתיימה וכנראה תימשך. ובדרך הזאת למדנו להעריך ולכבד אותך. את תום ליבך ואמונתך. את האופטימיות והתקווה שלך.
נפגשנו , התלכדנו והתכנסנו מתוך מחאה וביקורת. והמחאה והביקורת הולידו רגשות שונים של זעם ומרירות. אבל בך לא הייתה אף פעם מרירות , גם לא ייאוש. פעם אחר פעם הבעת את תקוותך שיום אחד תזרח השמש ותגיע העת לצאת לדרך הנכונה. כשלא הצלחנו בדרך אחת , חיפשת דרך אחרת. ללא ייאוש , ללא מרירות , תמיד חיפשת מוצא חדש או דרך חדשה.
לא רק בדעותיך ובמעשיך החברתיים היית נאמן לערכיך. גם בחייך האישיים חיפשת דרך לחיות על פי ערכיך ואמונתך. נדדת בארץ וחיפשת מקום מושב , מקצוע ומקום עבודה שבו תוכל לתת את תרומתך לכלל. עלית לגליל והמשכת ברפא"ל. עולם המדע קסם לך ובתוכו חיפשת את הדרך לתרום לחברה ולמדינה. בפגישה האחרונה שלנו דיברת כמו תמיד בתקוה על העתיד , התלהבת והצעת לנו דרך. על המאבק האישי שלך אמרת משפט אחד : "אני נלחם על חיי".
אנחנו מעטים , מייק , ואתה תחסר לנו מאד עם אמונתך , תקוותך ומסירותך.
עוד מילה לאשתך , לאה , ולילדיך. אין לנו דברי ניחומים. רק לומר לכם שבעלך ואביכם חי את חייו הקצרים בכבוד ובהגינות. אדם לוקח עימו לדרך האחרונה לא עושר ונכסים אלא רק שם טוב ומעשים טובים. את זה יביא עימו אביכם לפני כיסא הכבוד. ואם גם החיים ללא אב ובעל יהיו קשים , השם והזיכרון של מייק יוסיפו להקרין עליכם תקוה ואמונה.

 

                                                                                                        


מאיר הר-אבן ז

מאיר הר-אבן ז"ל 1951 - 2001

חברנו מאיר הר-אבן ז"ל נספה בתאונת דרכים סמוך לישובו בית-חורון. הספידה אותו חברתנו ברכה יהושפט-רונן.

קשה ומוזר לכתוב על מאיר בזמן עבר.
בפגישה אקראית שלי איתו לפני חודשים ספורים , שוחחנו על מגורי משפחתו בבית-חורון. הבעתי דאגה לשלומם בשל המצב הביטחוני המאיים , במיוחד בדרכים המובילות ליישוב. מאיר לא ביטל את דאגתי ולא התייהר לומר שאין לה מקום , אלא הסביר לי את מורכבות המצב ואת העובדה שאפשרויות הפתרון מוגבלות.

מותו הכל כך פתאומי לא בא לו משם.

שמחתי תמיד לפגישותי עם מאיר , בשל "חדוות המפגש" שהייתה בהן. גם אם לא התראיינו זמן רב , תמיד התחלנו במקום בו הפסקנו בפעם הקודמת ותמיד היה זה בשיחות של עומק על מהות ודרך , כי מאיר היה איש אמיתי של חיפוש דרך , של שאלות ותהיות.

מאיר הגיע ללאו"ר לפני כ-15 שנים , זמן קצר לפני שהתארגנו לבחירות של שנת 1988. הייתה זו תקופה סוערת רבת פעילות. יחד היינו בצוות שעסק בנושאים הפרסומיים ובתעמולת הבחירות. הוא ניחן בראש יצירתי ופורה במיוחד. אני זוכרת שהוא הגה את הסיסמא : "בוא איתנו בדרך לאור" , סיסמא שהתלהבנו כולנו ממנה בשל היכולת לפרש אותה בשתי משמעויות. בסופו של דבר הוחלט גם על דעתו , שלא יעשה בה שימוש רחב , כדי שלא נישמע יהירים מדי...

למרות שבשנים האחרונות מאיר לא הגיע לכל המפגשים הוא הרגיש לאו"ר ותמיד אמר שלמרות הכל זהו מקום מפלט במצב הלא-שפוי של המדינה.

אבד לנו חבר לדרך ואבד ידיד.

מאיר נהרג בתאונה והוא בן 50 בלבד , וכל עתידו כבר יוספד כעבר.

לזיוה , לילדים ולמשפחה – אנחנו אתכם בכאבכם הקשה. נתפלל שלא תדעו עוד צער ומכאוב. 


אלי אייל (פיינגרש) ז

אלי אייל (פיינגרש) ז"ל 1923 - 2009

חברנו אלי אייל נפטר ממחלה והוא בן 87 שנים , עתיר מעשים וזכויות בבטחון ישראל. מילים לזכרו מפי חבר לאו"ר ושכנו לישוב יעקב וימן :

חברנו אלי אייל , מראשוני תנועת לאו"ר , נולד בשנת 1923 בגרמניה ועלה לארץ-ישראל בשנת 1939 , במסגרת עליית הנוער , והתיישב בקיבוץ שריד. בשנת 1941 התגייס אלי לפלמ"ח , השתתף בפעולות קרביות רבות ולבסוף הפך לאחד מראשוני מחלקת הטייס של הפלמ"ח.
אלי שימש מפקד הטייסת הראשון בצה"ל  (שהוקמה עוד ב-1947) תפקיד אליו נבחר בבחירות דמוקרטיות ע"י חבריו הטייסים. לימים ציין עזר וייצמן כי אלי היה הלוחם הנועז ביותר בטייסת שביצעה פעולות רבות ומסוכנות לעזרת יישובי הנגב המבודדים והנצורים במהלך מלחמת העצמאות.
 ועוד הוסיף וייצמן (בספרו "לך שמיים לך ארץ" , עמוד 49) : "אלי הוא אחד הבחורים האמיצים שפגשתי בימי חיי". בין תפקידיו הרבים בחיל האוויר , פיקד אלי על 7 טייסות , על בסיסים ועל בית הספר לקצינים של החייל ובמקביל המשיך לטוס ולהשתתף כטייס מן המניין בקרבות סיני וששת הימים. בהמשך נשלח אלי לאתיופיה לצורך הדרכת חיל האוויר של מדינה זו.

כאשר קוראים את ההיסטוריה של חיל האוויר ואת תיאורי הפעולות והמשימות בהן השתתף אלי , לא ניתן להתעלם מכך כי הערך המרכזי אשר עבר כחוט השני בכל מעשיו היה ערך האחריות , הן לתפקידיו , הן למשימות אליהן נשלח והן לחבריו וחייליו.
עם שחרורו מצה"ל שימש אלי אייל כמזכיר הפדרציה הציונית באירופה. לאחר מכן עבד כעיתונאי ופרשן צבאי וחוקר היסטוריה עצמאי בתחומי התעופה ובתקופת בית-שני.
עם הקמת תנועת לאו"ר הצטרף אלינו אלי אייל ותרם מהידע והניסיון לגיבוש המצע הרעיוני.
אין מתאים יותר מלסיים דברים אלו לזכרו של אלי בציטוט מדברים שכתב חודשים ספורים לפני מותו תחת הכותרת :


                                       מדינה ציונית , יהודית ודמוקרטית.
בדיונים ובויכוחים הרבים והשוטפים על מהותה ועל זהותה של מדינת ישראל, מכנים את הנושא "מדינה יהודית ודמוקרטית" בלבד. כותרת זו הינה בעלת משמעות מעוותת, מצומצמת ומסוכנת ביותר לעתידה של המדינה ולכן ישנו צורך להבהיר ולהגדיר מונחים ומושגים הקשורים במהותה של המדינה.
מדינת ישראל היא קודם כל מדינה ציונית שנוסדה והוקמה ברוח זו על מנת לפתור את ה"בעיה היהודית", כלומר להקים מדינה עצמאית ליהודים ורק במובן זה היא מדינה יהודית.
ההסתדרות הציונית העולמית שנוסדה ב-1897, אחרי סדרת הפוגרומים האכזרית ביהודים ברחבי רוסיה, בשנות ה-80 של המאה, ניהלה מאבקים מדיניים ארוכי-שנים עד הצהרת בלפור ב-1917 ומשנות ה-20 המוקדמות, ניהלה גם מאבקים ביטחוניים וצבאיים קשים וממושכים. להישג מדיני וצבאי אדיר זה, אין שום דוגמה בהיסטוריה, בתולדות התחיות הלאומיות.
אם נוטלים מזהותה של מדינת ישראל את שורשה הציוני, מחסלים אותה כמדינה יהודית (במובן הציוני של המונח) והופכים אותה למדינה לכל אזרחיה. ואמנם כך רואים אותה שונאיה מבפנים ומבחוץ. מוטב לכן, כי בכל התייחסות לזהותה הדו-מילולית (יהודית ודמוקרטית) של מדינת ישראל, יוזכר הבסיס הרעיוני והמעשי של המדינה.

 


רבקה פרידמן-סנה ז

רבקה פרידמן-סנה ז"ל 1929 - 2013

חברתנו רבקה סנה נפטרה בשנת 2013. על פעילותה הציבורית מספרת חברתה לאחד מן המאבקים הרבים בהם השתתפה – פגי סידור.

רבקה נולדה בירושלים , נצר למשפחת רבנים , מקובלים ואנשי חינוך מוותיקי היישוב הישן. כנערה התנדבה לאצ"ל ולאחר מכן התגייסה לצה"ל. לאחר לימודיה החלה לעבוד כעיתונאית בירושלים ועם הקמת הטלביזיה הישראלית הייתה בין העורכות והמפיקות הראשונות , כבר אז תוך הדגשת התכניות החברתיות.
לידת בנה אריאל , הסובל מתסמונת דאון , היפנה את מירב פעילותה למען רווחתם של אנשים בעלי מוגבלויות. בשנת 1980 הקימה רבקה עם חברים נוספים את עמותת ית"ד – ילדי תסמונת דאון , ולאחר מספר שנים הקימה תנועת בוגרים לסובלים מתסמונת זו. בפעילותה במספר ארגונים הצליחה להביא לכך שהכנסת תעביר חוקים אשר משפרים את מצב בעלי המוגבלויות , כגון : חוק חינוך מיוחד , קיצבת ילד נכה ועוד. בזכותה נפתחה תכנית מעבר להכנה לדיור בקהילה. תכנית זו מאפשרת לבעלי מוגבלויות לצאת לחיים יותר עצמאיים ולא להיות סגורים בבית המשפחה או במוסדות מרוחקים שאינם מתאימים לצרכיהם. בנוסף , פעלה רבקה במשך שנים ב"מרכז הישראלי לקידום צדק חברתי" - עמותה של מתנדבים הפועלים כשדולה לקידום וטיפוח חברה צודקת, סולידרית ואיכותית יותר ולצמצום פערי העוני בישראל.
פעילותה ההתנדבותית בעמותות החברתיות לא השתיקה את פעילותה הפוליטית והיא הצליחה לשלב ביניהם. במהלך עבודתה בשנים הראשונות של הערוץ הראשון (והיחיד) בטלביזיה , הפיקה רבקה סדרה של תוכניות אולפן שעסקו בסוגיות שהיו על סדר היום של החברה הישראלית. באחת מהתוכניות, רבקה החליטה לעסוק בנושא מאוד לא פופולרי בסביבה של אנשי תקשורת והפיקה תוכנית אולפן שעסקה בשאלה "האם באמת אין אנשי רוח ראויים בימין כפי שיש בשמאל ?" רבקה הצליחה לעורר אצל הצופים לפחות את הרצון לשאול ולבדוק את הדברים, ובזה ראתה בהחלט הישג. 
בשנת 1982 הייתה מבין הפעילים נגד פינוי והריסת העיר "ימית" שבסיני. בשנת 2005 הקימה עם חברות נוספות מתנועת לאו"ר את נל"א , נשים למען אחדות ישראל. התנועה פעלה מספר חודשים במטרה למנוע קרע ולהגיע להידברות בין חלקי העם – זאת על רקע האווירה הכבדה , עד כדי חשש ממלחמת אחים , עקב "תכנית ההתנתקות" מרצועת עזה.

חבריה ומכריה מספרים כי כל פעולותיה נעשו תמיד בנחישות ובנאמנות למטרה אותה הציבה לעצמה , אולם תמיד ראה גם את האדם ואת שותפיה לדרך.
על פעולותיה זכתה רבקה ב"אות המאבק" , המוענק על ידי "בית איזי שפירא" , כהוקרה על פעילות יוצאת דופן למען זכויות האדם של אנשים עם מוגבלויות.
כאשר קיבלה בשנת 2010 את אות "יקיר ירושלים" אמרה רבקה , ודבריה מבאים יותר מכל את אישיותה : "קל יותר להעניק את האות לאנשים שעוסקים בנושאים הנחשבים יוקרתיים יותר , ושמחתי שהועדה החליטה להעניק אותו גם למי שעוסק בנושא לא פופולרי , לא בחברה ולא בתקשורת. בכך עזרה לכוון את המבט גם לאותם ילדים ובוגרים בקהילה שחיים לרוב בשוליים, שגורלם פחות מעניין את הציבור... לצערי גם אני לא אוכל לנוח על זרי האות של יקיר ירושלים , כי עוד המלאכה רבה לעשות והדרך ארוכה".