על ציונות ויהדות

לא פעם נתקלים במבטים מוזרים או גיחוך, כתגובה להזכרת המושג "אהבת המולדת". ובאמת, כבר תקופה ארוכה שמושגים כמו ציונות ואהבת המולדת, מעוררים איזו אי-נוחות אצל לא מעט אנשים.... על מדינה כזו קשה לרצות להגן. אנחנו, אומרים אותם רבים וטובים, היינו נלחמים ומגינים על מדינה שיש בה צדק חברתי, פוליטיקאים שנותנים דוגמא אישית, שיש בה לכידות חברתית, ואדם מכבד את רעהו, וכו'...
וכאן נשאלת שאלה כואבת: האם המושג אהבת המולדת הוא מושג "על תנאי" ? או שהמולדת, במקרה דנן המדינה, מציגה תנאי לפני אזרחיה ? ועוד שאלה: האם הגנת המולדת היא רק בשדה הקרב, או שהגנת המולדת זה מאבק על אופייה, צורתה, פניה ? 
ועוד שאלה: מה זו מולדת ? המשפחה, הבית, החברים, הנוף, השירים, ההיסטוריה ? או שזו הרגשה עמומה "זה שלי" ואת "זה" אני אוהב לטוב ולרע. 
אהבה לאומית ואהבת המולדת, הן דבר הכרחי ולא מותרות.
ובכל זאת, איך מתקשרת אהבה להכרחיות? לדעתי, דווקא בגלל שאהבה לאומית ואהבת המולדת היא תנאי הכרחי לקיום האומה שחיה על אדמתה, חייבת היא למצוא ביטוי אינסטינקטיבי בעם שחפץ בחיים. איך נגיע לאהבה זו אחרי שנות הגלות, וגם אחרי 50 שנות המדינה וקיבוץ הגלויות- זוהי כבר שאלה אחרת, שנעוצה בחינוך הלאומי וביצירת דעת קהל המתאימה למטרה זו. ורק לאחר השגת מטרה זו, אפשר להתפנות לשאלות נשגבות כמו: איזו אומה אנחנו רוצים להיות ואיזו מולדת אנו רוצים לראות ? הווה אומר: רק לאחר שבני האומה יקבלו על עצמם את התנאי לקיום המולדת, יהיה אפשר לדון בהכרעות ערכיות בחיי האומה.   

ברוך גרוס , מולדת על תנאי או תנאי של המולדת ,  עלון לאו"ר 21 , ניסן תשס"ב , מרץ 2002.

ההרגשה הזאת , של התמדה ורציפות , נשברה במלחמת יום הכיפורים ... אזרחי הארץ התחילו לפקפק אם הציונות היא אמיתית ; אם היא אמנם פותרת את בעיות העם היהודי. האם נכונה ההערכה כי שיבת היהודים לארץ-ישראל תיצור פה עם נורמלי ובריא ? ... הציונים האמינו תמיד שבארץ תיבנה מדינת מופת , שתהיה "אור לגויים". מאז מלחמת יום כיפור מסתמנת באופן ברור השאלה – האם מדינת ישראל , כפי שהיא קיימת כיום , מצדיקה את התקוות והחלומות האלה ?

יעקב חסדאי , התמורות ההכרחיות בחינוך לאור מצבנו, דברים ביום עיון לזכרו של סגן רון ישי , 10/10/1979 ,
בתוך קובץ "הישראלי כיהודי" (ג) , הוצאת עם-עובד , 1982.

אם רוצים מנהיגים פוליטיים לטפל בבעיית היחסים עם הציבור החרדי מבלי לדהור על הסוס הכושל והמסוכן של השנאה, מוטב שיעשו שימוש רב יותר בשכלם ובתבונתם. תחילה עליהם להכיר ולהודות כי יצר השלטון הבלתי-מרוסן שלהם תרם תרומה מכרעת לעוצמה הפוליטית שצברו החרדים, בעקבות זאת עליהם לנסות להגיע ביניהם להסכם על גבול הוויתורים שייעשו לחרדים, אם ירכיבו ממשלה.
שני קווי לגבול צריך לסמן בברור. האחד:  הטבות שמיועדות ליוצאי צבא, יינתנו להם בלבד.  השני: אסור לפגוע בפטור מגיוס לתלמידי הישיבות, אך הבקשה והפטור צריכים להיות עניין ישיר ואישי בין התלמיד לשלטונות צה"ל. וכל ישיבה שתלמידיה מקבלים פטור, צריכה לעמוד בביקורת קבועה של משרד הביטחון.
לשני גבולות אלה הצדקה מוסרית ומעשית. שחרור מצפוני ודתי צריך להיות עניין אישי של האדם. והמדינה ראוי שתבטא את הערכתה לשירותם של יוצאי צבא גם בתמורה ממשית... 
גם הפוליטיקאים החרדים מוטב שילמדו מן המהלך המוטעה של ברק (הצעת חוק פרטית שתמכה בצמצום היקפו של הפטור בהתאם למכסה שנתית). השנאה לחרדים במדינה הולכת וגואה. אם ברצונם לשמור על ייחודם ואורח חייהם, וזו זכותם המלאה, מוטב שישתמשו בזהירות בכוחם הפוליטי. קצת פחות לסחוט, ובעיקר לא להתערב בשאלות חיים ומוות שאת מחירן משלמים אחרים.  

יעקב חסדאי , תרגיל חדש , ט"ז תמוז תשנ"ח, 10.7.1998

השנאה והקיטוב שולטים בחיינו. הפכנו לחברה של עימותים. איבדנו את צדקת הדרך ואת התקווה. מה משמעות "מדינת העם היהודי" ? מה היחסים עם הגולה ? מהו חינוך יהודי ? למה יש בריחה מהשורשים ?
אנו זקוקים לדיון מעשי ולא אקדמי. מה שנעשה או לא נעשה , יקבע את גורל הדורות הבאים... צריך חזון אופטימי ואתגר רלבנטי שיהיה דבק לחלקי העם השונים. "ציוני" הוא אדם שמבין כי מדינת ישראל היא של העם היהודי ולא רק של תושביה. הנושא העיקרי "לב אחד". 

אורי גורדון , לשעבר ראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית ,
דברים בכנס לאו"ר סוכות תשנ"ט ,  עלון לאו"ר 15 , ניסן תשנ"ט.

 
ניתוק בין המימסד הדתי למימסד הפוליטי , הוא הדרך לתיקון המצב.
דורשי טובתה של המסורת היהודית המאמינים בכוחה להתחדש , חייבים להתלכד ולפעול למען פתיחתו מחדש של דו-שיח בין אנשי המימסד הדתי ובין אנשי היצירה שבחברה. אם נזכור כי תקופת משבר , היא גם תקופת התחדשות והזדמנות לשינוי , אפשר שנצליח לעצור את הסחף במעמדן של הדת והמסורת ולהעמיד חברה יהודית מודרנית שיש בה מקום לדעות מגוונות גם בענייני דת ואמונה ושיש בה יותר מדרך אחת לקיים את מסורת ישראל. 

ישעיהו בן-יהודה , הפרדת הדת מן המדינה , עלון לאו"ר 4 , סיוון תשנ"ג , אפריל 1993

בישראל נעלמו התנועות שהן הבסיס הרעיוני. נשאר רק המנגנון. ה"פוסט ציונות" כיום אינה בגלל שהתנועה הציונית הגשימה את מטרותיה , אלא בגלל שהתנועה הציונית , כתנועה , אינה קיימת. נשאר רק מנגנון של פקידים ולא של אנשים החושבים ומאמינים שהם חלק מתהליך חברתי-תרבותי שהם רוצים להשתתף בו ולתרום לו... לא ניתן לעשות הבחנה ברורה בין מצוות "עשה" ישראליות , ציוניות ואנושיות. הכל משולב. אם המצוות יעשו מתוך תחושה של עיצוב דמותה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית , זוהי מצווה ציונית , גם אם ניתן להגדירה אנושית או ישראלית... יש להתמודד עם 3 בעיות יסוד גם במישור הערכי וגם במישור הפתרונות : 
* עיצוב דמותה החוקתית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית 
* צדק חברתי – כדי ליצור בסיס לסולידריות כלל יהודית 
* יצירת  תרבות  וזהות   יהודית  -  תנועה רוחנית דרושה כדי שתהיה קטליזטור לתהליכים. 

פרופ. אליעזר שבייד , דברים ביום עיון 28/2/1999 , עלון לאו"ר 15 , ניסן תשנ"ט.

הפרעות שהיו בעכו המחישו לי את גודל השבר הקיים בין יהודי הארץ. קיימים יהודים ששונאים את מקורותיהם ואת אחיהם אך ורק מפני שהם שם. אותם יהודים מנסים בכל כוחם להתרחק ממקורותיהם. מבחינת אותם יהודים מרוחקים, כל פעולה שמתבצעת על ידי יהודי אחר היא פסולה. הפסילה הזו משגעת אותי, אני לא מבין את מקורות אותה שינאה. והרי ההיסטוריה שלנו משותפת. וכך גם העתיד ?!! לכן, למען לא יפסלו את מאמרי כבר בתחילתו, אני מנסה למצוא מסילות לליבם של אותם אחים ולהראותם שאנו באותה סירה. בנוסף- לדעתי חשוב מאוד להבין שקיומה של החברה היהודית במרכז הארץ מותנה בהימצאות רוב יהודי בפריפריה, ועלינו להודות לאותם שחיים בפריפריה על שהם מאפשרים לנו את קיומנו. 
עלינו כיהודים מוטל לבחון את המצב, להפנימו ולהחליט אם ברצוננו לחיות כיהודים בארץ ישראל. זו הנקודה המרכזית בהגדרתנו כעם היושב בציון- אנו יהודים וככאלה עלינו לחיות בראש מורם במולדתנו. מכיוון שההתקפות עלינו נובעות מאופייה היהודי של מדינת ישראל, הרי שקודם אנו צריכים להגיע להכרה שאכן זהו ייעודנו ורצוננו.
להבנתי, בהעתיקנו את אורחות החברה המערבית איבדנו את ערך האחדות. כיום דואגים אנו לעצמנו ולמשפחתנו הגרעינית, אך אנו מנוכרים לחברה הסובבת אותנו. הדבר אפשרי במקומות מתוקנים, אך במצבנו אנו מדובר במותרות שלמרבה הצער אינם אפשריים כעת.  

אריה תמם , עורו אחים עורו (על הפוגרום בעכו – יום הכיפורים 2008) , מייל לחברי לאו"ר

חברתנו שנמצאת בעולם דינמי ומשתנה במהירות , היא חברה צומחת , אשר נמצאת עדיין בתוך תהליכי גיבוש והגדרה עצמית. חברה ייחודית ביותר של אוכלוסיית מהגרים רב-גונית ביותר ובעלת זרמים תרבותיים שונים, שלמרות שיש ביניהם קונפליקטים ומאבקי שליטה – כולם שייכים לכאן. תודעת שייכות זו היא שגוזרת עלינו לפלס לנו נתיבים משותפים למארג של קיום משותף ומתפתח.  

שמוליק כרמון, ישראל היום-מבט על הפן החיובי ,עלון לאו"ר 13, אלול תשנ"ז , ספטמבר 1997

עיקרו של הקונגרס הציוני-ישראלי הראשון – מחשבה מוכוונת מעשה : העמקת ההגות הציונית וקביעת מצוות "עשה"... ממליץ לעשות עבודת הגות מכינה ומעמיקה כדי שלא תהיה שטחיות. מציע לשלב גם קובעי מדיניות בעלי משקל. השפעה עליהם חשובה יותר משכנוע המונים שאין להם יכולת השפעה... ישראל אינה עוד מדינה "סתם". זוהי מדינה מיוחדת ואם לא תהיה כזו , עתיד העם היהודי והציונות לא קיים.

פרופ. יחזקאל דרור , דברים ביום עיון 28/2/1999 , עלון לאו"ר 15 , ניסן תשנ"ט.

העיקרים שלעיל מבוססים על היסודות המשותפים לזרמים הציוניים ההיסטוריים העיקריים. החידוש העיקרי הוא, שאחרי שהושגו המטרות העיקריות של הציונות המדינית והמעשית – צריך להעלות את נושא התרבות הלאומית לראש סולם העדיפויות. אבל אין להסתפק בדרך של הציונות הרוחנית או של הציונות הדתית. אלו הסכימו ביניהן למסד היפרדות לשתי תרבויות, אחת דתית ואחת חילונית. מתברר שבטווח הארוך השיטה הזאת מעמיקה את החיץ, מרדדת את המשותף, מדלדלת את שתי התרבויות, ומחלישה את הקיום הלאומי. המסמך הזה מציע דרך אחרת.

יואל ירדן, עיקרי הציונות כיום- לקראת הקונגרס הציוני הישראלי הראשון , עלון לאו"ר 17 , ניסן תש"ס , אפריל 2000.

דור הכיפות הסרוגות הצעיר הם אופטימיים. המבוגרים-פסימיים. הצעירים מושפעים מרבנים חרדים-לאומיים עם ניצני משיחיות. לאו"ר יצאה מהנחה שיש ציונות ויש מדינה יהודית, יש ליקויים וצריך לתקן. הנחות יסוד אלו מתפוררות. אופנת הלאומיות באירופה, שהייתה בסיס לתנועה הציונית, נעלמת. היום מדברים על אזרחות תוך התעלמות מתוכן אתני-תרבותי. זה מחליש את ישראל וצריכים לענות שוב: למה אנו כאן ועל מה נלחמים? 

יואל ירדן, דברים בכנס סוכות 2003. עלון לאו"ר 25 , ניסן תשס"ד , אפריל 2004.

הכל החל בשיחה בעקבות מכתב למערכת. אש וגופרית נשפכו שם על הממשלה שלא עושה דבר ולא נלחמת בכל האמצעים כנגד הערבים הקמים עלינו. על החתום: X, לוס-אנג'לס. ואז עלתה השאלה- האם יש להגן על המולדת בכל תנאי ?
אדם נקשר למולדתו לא בשרשרת ברזל אלא באלפי נימים שהם העבר, ההווה והעתיד שהוא חש כאן. לחלק מן התושבים העבר הוא ההיסטוריה הרחוקה וזכות אבות, וזו סיבה מספקת וחשובה להמשיך ולהילחם כאן. לחלק, זו ההיסטוריה המשפחתית לאורך כמה עשרות שנים ולרבים אחרים- זו לא היסטוריה אלא המציאות של עליה וקליטה.
המציאות מוכיחה כי ההיסטוריה, ואף לא הבטחה אלוקית,  לבדה אינה יכולה לקשור אדם למולדתו כך שירצה גם לחיות בה. אנשים בעלי שורשים שהיו מוכנים למות בקרב- נטשו את המדינה וחיים מעבר לים. חלקם מוכנים לתרום ולשכנע שכדאי לנו להישאר כאן, להמשיך ולהילחם. חלקם יבואו למות ולהיקבר כאן- אבל לחיות את המציאות של יום-יום, זה לא.
המציאות היום-יומית עליה אני מדבר אינה המאבק באויב החיצוני. זהו המאבק המתמשך על דמותה של המדינה- מאבק אותו אנו מפסידים במו-ידינו תוך הרס עצמי, ודוגמאות לא חסרות.
אנשי צד"ל מעדיפים כיום לחזור ולהסתכן בלבנון מאשר להישאר מושפלים בישראל.
חיילים בדווים פושטים מדים לפני שהם מגיעים לחופשה בכפריהם ואילו בקרב הדרוזים מתעוררת תנועה נגד גיוס לצה"ל.
האם הבעיה היא רק ביחס למיעוט בקרבנו? אם התשובה הייתה חיובית, עם כל הקושי שבדבר-הבעיה הפנימית הייתה קטנה יותר. אבל אלו רק דוגמאות של יחסנו למגזרים רבים באוכלוסייה- בעיקר החלשים שבהם.
ההתיישבות העובדת- סמל המאבק של גאולת הקרקע, שמירת הגבולות והתנדבות בצה"ל- הפכו, בעל כורחם, סמל לסחטנות. החינוך, סמל וגאווה של מאות בשנים, הולך ונשחק. יותר ממחצית בני הנוער אינם זכאים לתעודת בגרות, ומאידך- תואר אקדמי נמכר בפרוטות כמעט לכל דורש.
"עם עובד" היא רק הוצאת ספרים. מפעלים נסגרים והעובדים-עבדים הזרים הם מיעוט משמעותי ביחס לגודל המדינה.
מערכת הבריאות קורסת (לזקנה מנהריה אין גם מקום במסדרון אם אינה מיליונרית) וזאת במקביל למערכת הסוציאלית ואכיפת החוק. הצדק לא נעשה ("נסגר מחוסר עניין לציבור") ואם הוא נראה- גם זאת לאחר שנים רבות. לעיתים מה שנראה הוא מתן הכשר לפעולות בלתי חוקיות (רדיו פירטי, הלבנת הון, ביטול קנסות) בשילוב ועידוד מוסדות השלטון השונים.
המצב הפנימי הקשה, הנוסף למלחמה הנמשכת כבר זמן רב, תובע הגברת המאמץ: יותר ימי מילואים, יותר מיסים, פחות שירותים. אולם גם בעת הזו לא חושבים על חלוקת המאמץ אלא הכבדת הנטל רק על אותה אוכלוסייה אשר ממילא נושאת בו.
העוולות מתרבות, הפערים מעמיקים וזוהי פצצת זמן חזקה יותר מאשר אויב מבחוץ.
ואז האדם מתחיל לבחון את עתיד המדינה, עתידו האישי ועתיד ילדיו. התשובה המתבקשת היא שבמצב הנראה לעיין, והדרך בה אנו הולכים, עתידו ועתיד ילדיו אינו בטוח כלל ועיקר.
פעם שרנו "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות". התקוות והחלומות אולי עברו לדור הבנים אבל המעשים והמחדלים הרסו אותם. המסר המועבר כיום (כפי שניסח זאת ח"כ אילן גילאון) הוא "חלשים נמאסתם". אבל החזק של היום הוא החלש של מחר, והוא מבין ולא מקבל זאת. 
חוזק השרשרת נמדד לפי כושר העמידה של החוליה החלשה ביותר. מדינה וחברה זוהי שרשרת ויחסינו לחוליות החלשות בה הביא לכך שאנשים רבים מבינים שעתידם ועתיד ילדיהם אינו מובטח ולא יובטח כאן, שוב – לא בגלל האויבים מבחוץ. ולכן, לצערנו, על המולדת הם לא מוכנים להגן בכל תנאי ואין לנו , כחברה, זכות לשפוט אותם.     

יעקב וימן , פה בארץ חמדת אבות ,   עלון לאו"ר 21 , ניסן תשס"ב , מרץ 2002.