ערב ראש השנה תשמ"ח , ספטמבר 1987. מדינת ישראל במשבר.
המשבר הכלכלי החריף של השנים האחרונות ממשיך לתת את אותותיו. ארגונים כלכליים גדולים - למשל : סולתם , אגד ועוד - נקלעים למשבר ובמקביל ההסתדרות מאיימת בהשבתת כל המיגזר הציבורי אשר , לטענתה , שילם את המחיר הכבד ביותר בשנות ההאינפלציה הדוהרת. 
המערכות הבטחוניות , כלכליות ופוליטיות עוסקות מזה מספר חודשים בעתידו של פרוייקט ה"לביא". לבסוף מחליטה הממשלה על עצירת הפרוייקט , מהלך שמביא לפיטוריהם של אלפים בתעשיות הבטחוניות. 
המרגל הישראלי ג'ונתן פולארד נדון בארה"ב למאסר עולם והתקשורת מבקרת בחריפות את ההתנהלות של ראשי המימשל ומערכת הבטחון במדינה. עיקר החיצים מופנים כלפי שמיר , פרס , רבין וארנס.
בזירה הבינלאומית מנסה שר החוץ , שמעון פרס , לקדם ועידה בינלאומית , זאת לאור ההסכמות אליהן הגיע עם חוסיין מלך ירדן , מספר חודשים קודם לכן ב"הסכם לונדון". צעדים אלו של פרס מביאים למשבר חריף בין 2 המפלגות העיקריות המרכיבות את הממשלה. משבר זה מוביל להתחזקות מפלגת ש"ס והיא מנסה להעביר חוקים העוסקים בגיור ובסמכויות בתי הדין הרבניים.
על רקע כל אלו , ועוד , אומר הפרופסור יצחק זמיר : "ישראל , כמדינת חוק , נתונה בסכנה. הסכנה צפויה מ-3 כיוונים : מצד השלטון , מהתגברות העבריינות הפוליטית ומהתפשטות העבריינות הפלילית". ומוסיף אחריו פרופסור אוריאל רייכמן כי קיימת סכנה מוחשית של הדרדרות השלטון ואובדן הלגיטימציה שלו בעיני הציבור.
אבדן האמון בהנהגת המדינה ובמערכת הפוליטית מוביל את יעקב חסדאי לפנות במאמר נוקב אל העם. 

איפה הם כולם? / יעקב חסדאי *      

איפה הם כולם?

כל אלה שחלמו על המדינה... שנדדו על פני יבשות כדי להגיע אליה... שיצאו אל שדות הקרב כדי להגן עליה... שהקריבו את עצמם , את בניהם ואחיהם למענה..

איפה הם?

שערוריות, שחיתויות ואסונות – הכל עובר בשקט. הפוליטיקאים מובילים את העם מכשלון לכשלון – והם שותקים. המדינה מתפוררת – ואיש לא קם.

למה? למה הם נותנים לחלום שעליו לחמו להתנפץ לנגד עיניהם? ומה מחיר השתיקה הזו?

* * *

הכתובת על קיר ביתנו נכתבה באותיות של דם ואש במלחמת יום הכיפורים. "דור המחאה" קרא את הכתובת, ובחברה הישראלית , שקיבלה את אותות האזהרה , התחיל תהליך של חשבון נפש והלוחמים שחזרו מן החזית הקימו את תנועת המחאה.

אילו תהליך זה היה נמשך, ייתכן שהיינו נעשים אומה חסונה ואיתנה.  אך התהליך נפסק – מסך של אשליות נפרש לפני עיניו של הציבור. מסכת של שקרים חנקה את חשבון הנפש הלאומי, ודממה ירדה על מדינה ישראל.

הגורם הראשון שעיוור את החברה הישראלית, היה השפע הכלכלי.

למלחמה יש מחיר, לא רק בדם אלא גם בכסף. אילו רצינו לשלם בעצמנו את המחיר הכלכלי של מלחמת יום הכיפורים, כי אז היה עלינו לחיות שנים אחדות בתנאים של לחץ ומצוקה. אולם אפשרות זו החרידה את המימסד הפוליטי. ראשי המפלגות ועסקניהן חששו, כי אם אל המרירות והזעם שהולידה המלחמה, תצטרף גם מצוקה כלכלית, לא יהיה מנוס מזעזוע. לכן, כדי להרגיע את העם, עשתה המערכת הפוליטית מאמץ מתמיד לשמור על רמת החיים ואף להעלותה. מבחינה זו, לא היה הבדל בין המערך והליכוד – השפע הכלכלי היה אמצעי להקהות את עוקצם של כשלונות מדיניים וצבאיים. למרבה המזל, גם נמצא לפוליטיקאים מקור למימון השפע הכלכלי – הסיוע מארה"ב.

השפע הכלכלי היה אחיזת עיניים, אך הפוליטיקאים השיגו את מטרתם. מדינת ישראל צעדה מכשלון לכשלון, אך האזרח הישראלי היה מרוצה. הוא קנה וידאו, נסע לחו"ל או בנה וילה חדשה, והיתה לו הרגשה של התקדמות ויצירה.

הגורם השני שעיוור את החברה הישראלית, היה השינאה. באמצע שנות השבעים נתברר, כי החברה הישראלית הולכת ומתפלגת לשני מחנות. המחנה האחד – עיקרו הישוב הוותיק והמתבסס – התייצב מאחרי המערך, המחנה האחר שרובו בני העלייה מארצות ערב, התייצב מאחורי הליכוד.

בין שני המחנות הללו היה חשבון היסטורי ארוך ומורכב. לאנשי המערך , בעיקר הותיקים שבהם , היה חשבון עם אנשי הימין עוד משנות השלושים ומתקופת המחתרות, ובעיניהם שלטון הליכוד משמעותו היתה הרס התשתית המוסרית והערכית של מדינת ישראל. לתומכי הליכוד היה חשבון משלהם עם המערך ומפלגות השמאל. הם זכרו את אנשי מפא"י שקיפחו, ביזו והשפילו אותם החל מיום עלותם ארצה.

הקיטוב והשנאה שבין שני המחנות היו סם החיים למערכת הפוליטית. כבר לא היה צורך בהפגנת מנהיגות ואחריות או בהצגת כישורים והשגים. ההסתה נעשתה למכשיר טוב ויעיל, וכל עסקן מסוג ב' הוצג על ידי מפלגתו כגואל ומושיע שיחלץ את העם מן המפלצות שממול.

לתומכי שני המחנות לא היה קושי להגדיר את סיבת הכשלונות והקשיים – "הם" אשמים, צריך לשבור "אותם" והכל יהיה בסדר. כאשר היו קשיים או בעיות – אנשי הליכוד הסבירו שהמערך תוקע סכין בגב, ואנשי המערך הזכירו את הימים הגדולים שלפני שנת 1977.

בתנאים כאלה מי היה מוכן לראות שבעצם אין הבדל רב בין המפלגות הפוליטיות, שחוסר המנהיגות והיעדר האחריות משותף לכולם, ושהמערכת הפוליטית כולה הולכת ומתנוונת?

השינאה והקיטוב היו גורם מרכזי שהיכה בסנוורים את החברה הישראלית במערכות הבחירות של 1981 ו- 1984.

* * *

הגורם השלישי שתרם לעיוורון הלאומי, היה הוויכוח על השטחים והשלום.

המאבק בשאלה זו היה בין הגורמים שהסיטו את תשומת לבה של החברה הישראלית מבעיותיה האמיתיות. בעיות היסוד הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות בתל-אביב, נהלל ואופקים גומדו וטושטשו, כאשר הוכרז כי גורלה של מדינת ישראל יוכרע בשכם, חברון ועזה.

אם בעבר גייסה המערכת הפוליטית את השפע הכלכלי ואת הקיטוב החברתי כדי להשתיק ולהקהות מגמות של ביקורת ומחאה, נראה שעתה יהיה הויכוח על השטחים והשלום מכשיר עיקרי למטרה זו.

שתי המפלגות הגדולות ישבו למעלה משלוש שנים , בשנות השמונים של המאה ה-20 ,  בצוותא בממשלת האחדות הלאומית. היו לממשלה זו הצלחות מסויימות וגם כשלונות מדאיגים, אך דבר אחד היא חשפה למעלה מכל ספק: אין הבדל גדול ברמה ובמערכת הערכים של הפוליטיקאים בשתי המפלגות. ועוד עובדה נתבררה: הממשלה הזאת לא הצליחה לעורר בעם רוח של אמון ותקווה. בתנאים אלה יש לפוליטיקאים בשתי המפלגות הגדולות בעיה: מה למכור בבחירות, איך למשוך את העם? שאלת השלום והשטחים היא הסוס החדש שעליו החלו לרכב שתי המפלגות הגדולות של אותה עת – הליכוד והמערך , ועימן גם חלק מהמפלגות הקטנות.

פרשות השב"כ, אירן, ואנונו, פולארד, הירידה מן הארץ והתלות בארה"ב, מה כל אלה לעומת המאבק המוסרי הנעלה בשאלת ארץ ישראל והשלום?

* * *

יש עוד גורם אחד לשקט ולדממה בחברה הישראלית, חשוב מכל קודמיו, והיא המסקנה: "במדינה הזאת אי-אפשר לשנות דבר".

המסקנה הזאת אינה נכונה, אך היא מבוססת על עובדות. מאז מלחמת יום הכיפורים עברה החברה הישראלית שורת נסיונות לשנות את פניה, החל מתנועות המחאה, דרך מפלגת ד"ש וכלה בעליית הליכוד לשלטון. כל אחת מהתופעות הללו ביטאה נסיון של קבוצה חברתית להתחיל מחדש ולעצב את המדינה ברוח אחרת, וכולם נכשלו.

כאשר בודקים את הנסיונות הללו באופן יסודי, אפשר גם למצוא את הסיבות לכשלון. לתנועות המחאה לא היתה מנהיגות ולא תוכנית חיובית. ד"ש היתה אחיזת עיניים של מנהיגות ממסדית שעלתה על הגל של המחאה. ולליכוד אף פעם לא היתה בשורה חברתית אמיתית, הם רק רצו לחלק את העוגה בדרך אחרת.

מן העובדות הללו אפשר היה גם להסיק אחרת, אך הציבור נשאר עם האכזבה והיאוש: לא כדאי לנסות שוב.

* * *

בשנת בחירות מתקיימת מלחמת בחירות אשר עלולה להיות שלב נוסף בתהליך ההרס העצמי של מדינת ישראל.

הפוליטיקאים מחפשים כל דרך להשכיח את בעיותינו האמיתיות, ומנסים ליצור דימוי של הצלחה כלכלית. עסקנים תאבי שלטון, יחד עם קנאים שוטים, מלבים מחדש אש של שנאה בנשיפות של צדקנות והתחסדות.

האם יש מוצא, האם יש דרך לעצור את המירוץ אל האסון?

אם יש דרך, היא מתחילה בלבם של האזרחים ולא בשקרים של פוליטיקאים. את הצעד הראשון בדרך הזאת יעשו אלה שיבינו שלא השטחים או השלום יקבעו את גורלנו, אלא החינוך, התרבות וסדרי החברה שלנו.

האם יש כבר רבים כאלה?

* * *

רק העתיד יוכיח מה משמעותו של השקט והדממה בחברה שלנו. האם גווע יצר הקיום שלנו, וזו דממת בית קברות? או אולי זה שקט שלפני סערה, שתפרוץ, תטאטא ותשבור, אך גם תביא עימה גשמי ברכה?

*       פורסם לראשונה בערב ראש השנה תשמ"ח – 23.9.1987
         נערך בשינויים קלים בשנת 2015 לאתר התנועה.